הסוד שבסוד- חלק שני

פשט
קודם הבנו שהפשט הוא לומר תודה על כך שאני חי. עכשיו שהבנו את פירוש החסידות, הפשט מקבל הבנה עמוקה יותר. חיים של יהודי אינם חיים גשמיים. כשם שלחיות באורווה עם בהמות, לא נקרא חיים לגבי בן מלך, אלא משמעות החיים האמיתיים אצל בן מלך היא להיות קשור באביו המלך. כך אצל יהודי חיים אמיתיים זה להיות דבוקים ב"מלך". "ואתם הדבקים בהשם אלוקיכם חיים כולכם היום" (ספר דברים).

מסופר על חסיד שקיבל ברכה לאריכות ימים, ואמר כי הוא מעוניין בברכה זו רק במידה ולא יחיה כמו האיכרים "שלא רואים אלוקות ולא שומעים אלוקות". בשבילו היה ברור שחיים אמיתיים הם חיים של קדושה, של קשר לבורא, ואם הברכה לאריכות ימים היא לא לחיים שכאלה, אז הוא לא מעונין בברכה.

לכן ההבנה של הפשט היא לא רק תודה על כך שאני חי, על כך שהנשמה (רוח החיים) חזרה אלי, אלא על כך שאני יהודי, שהנשמה היהודית, "נשמתי", חזרה אלי.

רמז
בהבנה הראשונית שלנו, החזרה לחיים מהשינה (אחד חלקי שישים ממיתה) מרמזת על החזרה לחיים בתחיית המתים. אך, לכאורה זהו רמז קלוש, כיוון ששינה היא לא מיתה (רק אחד חלקי שישים). בנוסף, בבוקר הנשמה חוזרת לגוף, אך בתחיית המתים הרי, הגוף יבנה מחדש. הגופים שמתו כבר נפסדו ויצטרכו להיבנות מחדש. גם הנשמה לאחר שעזבה את הגוף בזמן המיתה עברה שינוי משמעותי ותצטרך לעבור שינוי גדול כדי לחזור ולהחיות את הגוף.

אך לפי ההסבר העמוק נוכל להבין את הרמז כראוי. ההודאה על חזרת הנשמה לגוף, היא לא רק על החיבור המחודש בין הנשמה בגוף לאחר השינה, אלא ההודאה היא על בריאת הגוף והנשמה כל רגע מחדש. הרי הקב"ה "מחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית", העולם וגם אנחנו נבראים כל רגע מחדש ועל כך אנו מודים לבורא. לפי זה כל רגע ביום מרמז על תחיית המתים, אלא שבהרגשה שלנו הזמן בו הכי נרגש כי הבורא "חידש" אותנו, זה דווקא בזמן הקימה.

הרגשה כי אני נברא כל רגע מחדש היא דווקא מצד היחידה שבנשמה, עצם הנשמה. כיוון שארבעת הדרגות הקודמות לה; נפש, רוח, נשמה וחיה, כולל דרגת החיה הנעלה ביותר, הן עדיין מציאות, הן נבראו על ידי הבורא, ולכן עיקר ההרגשה שלהן היא ההרגשה כי הן קיימות.

ההרגשה כי הקב"ה מחדש את העולם מאין ליש, ההרגשה שלעולם אין מציאות מעצמו כלל, היא דווקא בדרגת היחידה. כיון שהיחידה היא העצם שלמעלה מהכל, היא זו שיכולה להרגיש שהעולמות הם אין ואפס לגבי הקב"ה ומתחדשים ממנו חידוש גמור כל רגע.

להרגשת היחידה שבנו, מגיעים על ידי לימוד היחידה שבתורה.

דרוש
קודם הסברנו כי הלימוד מ"מודה אני" הוא לא לערבב פיקדון עם חוב. כלומר אם מישהו שחייב לי כסף גם הפקיד אצלי פיקדון, לא לעכב את החזרת הפיקדון כדי להוציא ממנו את החוב. ולכאורה, למה לא? הרי הוא חייב לי כסף, מדוע שאחזיר לו את הפיקדון כל עוד שלא החזיר לי את החוב?!

שוב אנו נצרכים להבנת העצם של התורה. החסידות מסבירה כי המצוות, גם אלו המכונות משפטים, המצוות שיש להם טעם שכלי ואנו מבינים את ההיגיון שבהן, עיקרם הוא הרצון העליון שלמעלה מהבנה, שלמעלה מהיגיון. ולכן גם את המצוות המובנות בשכל, צריך לקיים בעיקר בגלל שהם רצון הבורא. כפי שאת המצוות המכונות "חוקים" (מצוות על-שכליות, שלא מובנות בשכל) מקיימים כי כך הוא רצון הבורא, כך גם את ה"משפטים" (המצוות המובנות בשכל) צריך לקיים כי כך הוא רצון הבורא.

לכן, כל מצווה יש בה תכלית בפני עצמה, ולא נעשית בשביל תכלית אחרת. בנוגע לענייננו – מצוות השבת פיקדון – השבת הפיקדון היא לא רק לטובת המפקיד, אלא יש כאן תכלית בפני עצמה שהפיקדון יושב לבעליו. לכן מי שקיבל פיקדון לא יכול להשתמש בו כדי להוציא את החוב מהמפקיד, כיוון שמצווה בהשבת הפיקדון.

גם פירוש זה מובן על ידי לימוד ה"יחידה" שבתורה והרגשת ה"יחידה" שבנשמה. דווקא ה"יחידה" היא זו שמסתכלת על הקב"ה כפי שהוא מופשט משכל והגיון. לכן הקשר שלה הוא למהותו של הבורא, כפי שהוא למעלה מהעולם.

היא תופסת את הרצון הפשוט שלו. לכן מצד היחידה אפשר להבין כי גם המצוות ה"הגיוניות" הם בעצם על שכליות.

סוד
פירוש הסוד, ללא החסידות אינו מובן. מהם המושגים ספירת המלכות והיסוד, מה הכוונה שהן מתאחדות ביניהן. החסידות מסבירה בעומק ובבהירות את עניין הספירות. הספירות הן הכוחות דרכם ובאמצעותם בורא הקב"ה את העולמות. ספירת המלכות היא השלב התחתון ביותר, ממנה נברא העולם בפועל. לכן ספירת המלכות היא הכוח האלוקי השייך לעולמות.

ספירת היסוד לעומת זאת היא למעלה מהעולמות, אין בה שום גדר של גבול כמו שיש בעולמות. לכן ספירת המלכות מייצגת את האור האלוקי הגבולי, וספירת היסוד מייצגת את האור האלוקי האינסופי. ייחוד המלכות עם היסוד, הוא הייחוד של האינסוף עם הגבול. כיצד ניתן לחבר אינסוף ובלי גבול ? רק מצד ה"יחידה" של הבורא, מצד עצמותו של הקב"ה שלמעלה מגבול ולמעלה גם מהאינסוף יכול להתאפשר איחוד של היסוד (אינסוף) והמלכות (גבול).

ועל כך אנו מודים "מודה אני לפניך מלך חי וקיים" שהקב"ה בעצמו מחדש בטובו את המציאות שלנו כאן בעולם.

ושוב, הרגשה זו היא דווקא מצד ה"יחידה" שבנשמה, המכירה ב"יחידה" של הבורא, עצמותו ומהותו ההופך את ה"אינו" ל"ישנו", ומחדש את העולם "יש מאין".

אחדות
כאמור, העצם של כל דבר, המהות, היא מצד אחד למעלה מהדבר עצמו, אך מצד שני היא בתוך אותו דבר, היא זו שמחיה אותו. הגילויים, כיוון שאינם הדבר עצמו, יכולים להסתיר אחד על השני.

למשל, אדם יכול להתגלות לסביבתו בכמה צורות, פעמים הוא אבא לילדים, פעמים הוא מנהל במקום עבודה, פעמים הוא בעל, פעמים הוא בן להוריו. בזמן שהוא אבא, הוא לא מנהל, בזמן שהוא בן הוא לא בעל. כל אחד מהגילויים סותר לשני. אך העצם נמצא בכולם. בין אם הוא מתגלה כאב או כבעל הוא עצמו תמיד נמצא שם. אדרבה, ההוכחה לכך שהוא עצמו נמצא שם זה דווקא בזמן שהוא מתגלה.

כיוון שהמעלה בדבר עצמי הוא היכולת שלא להתבטא גם בגילויים מבלי לשלול אותם, מבלי לסתור אותם. לכן, כיצד נזהה דבר עצמי ? דווקא כאשר הוא מתבטא בפרטים.

במילים אחרות, גם ב"עצם" נמצאים כל הפרטים, אלא שב"עצם", הפרטים הם באופן מופשט, אינסופי, באופן שאינם סותרים אחד את השני, ולכן העצם יכול להתגלות גם בפרטים.

תורה תבלין
כך לגבי התורה בכלל, ולגבי החסידות בפרט. על תורה נאמר "בראתי יצר הרע – בראתי לו תורה תבלין". כביכול, הקב"ה ברא את התורה כדי להילחם ביצר הרע. וכי זו היא המעלה שבתורה, להילחם ביצר הרע ? הרי התורה היא נעלית מכל זה בהרבה. התורה קדמה לעולם, העולם נברא לפי התורה. וודאי שהתורה קדמה ליצר הרע, וכיצד ניתן לומר שלשם כך נבראה ?

שוב יש צורך בפירוש העמוק.

מהותה של התורה היא לא הסדר החברתי שהיא מנחילה לנו, לא החיים המאושרים שהיא מספקת לנו, לא ההשכלה הגבוהה שהיא נותנת לנו. המהות של התורה היא, שהיא מאוחדת עם הקב"ה "אורייתא וקוב"ה כולא חד" – התורה והקב"ה הם דבר אחד, כמאמר הזוהר. כל הדברים הנפלאים האחרים שבתורה הם גילויים שונים, אך העצם הוא, המהות היא, האחדות שלה עם הבורא.

אם כך מדוע נאמר שנברא התבלין ליצר הרע ?

כל מילה בתורה היא מדויקת. כאשר אומרים ש"מתבלים" את היצר הרע, אין הכוונה ש"מחסלים" אותו, אלא הכוונה שמשנים אותו, שהופכים אותו מרע לטוב, מחושך לאור, ממר למתוק.

דווקא "בתיבול" הזה מתבטא העצם של התורה. כי התבטאות של העצם בפרטים היא הראיה כי מדובר בדבר עצמי ולא ב"גילוי". כלומר שהמעלה העצמית של התורה (כראוי לעניין עצמי) מתבטא דווקא בפרטים. היכולת של התורה "להפוך" את יצר הרע לטוב היא הראיה לכך שהתורה היא עניין עצמי.

יפוצו מעיינותיך חוצה
על תורת החסידות נאמר הביטוי הידוע "לכשיפוצו מעיינותיך חוצה". כמו שהתורה היא תבלין ליצר הרע וכמו שהמהות של התורה מתבטאת בכך שהופכת את יצר הרע, כך המהות של החסידות מתבטאת בחוצה דווקא.

החסידות היא העצם של התורה והראיה לכך שהיא עצמית היא דווקא ביציאה של החוצה. כאשר השכל האלוקי מתבטא בחוצה, אז מבינים כי אכן מדובר כאן בדבר עצמי. ה"חוצה" הוא השכל הגשמי, שלא תופס אינסוף ולא תופס אמונה (במקום בו נגמר השכל מתחילה האמונה), ה"חוצה" היא הנפש הבהמית שמתנהגת בדרכי החסידים (לפנים משורת הדין). ה"חוצה" הוא גם העולם הגדול, מקום חשוך בו לא נרגשת הרוחניות, ועל ידי לימוד החסידות גם אנשים פשוטים, אנשים שבדורות קודמים לא היו שייכים לעבודת השם, לא היו שייכים להבנה באלוקות, יכולים על ידי תורת החסידות להגיע למדריגות הנעלות ביותר.

ימות המשיח
זהו שעניינה של החסידות הוא להביא לימות המשיח, שהרי עניינו של המשיח (שנשמתו היא בחינת היחידה של כולנו) הוא לגלות את האלקות בעולם. הגילוי האלוקי בימות המשיח לא יסתור את המשך קיום העולם. לא ייברא עולם חדש בימות המשיח, יהי זה אותו עולם שאנו חיים בו היום, אלא שבתוכו יהי גילוי אלוקי. כיוון שיתגלה העצם של הקב"ה אז (כראוי לענין עצמי), זה יבוא לידי ביטוי בתוך העולם, בגדרים של העולם.